שאלה
?למה שאאמין שישוע קם מן המתים
תשובה
ישוע המשיח הוצא להורג, בפומבי, ביהודה, במאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של פונטיוס פילטוס, באמצעות צליבה, לבקשת הסנהדרין וראשי היהודים. זוהי עובדה מבוססת היסטורית. התיעודים ההיסטוריים פרי עטיהם של מחברים לא-משיחיים כמו יוסף בן מתיתיהו, קורנליוס טקיטוס, לוסיאן מסאמוסטה, הרמב"ם ואפילו חברי הסנהדרין מאשרים את תיאורי עדי הראייה המשיחיים שתיארו את ההיבטים ההיסטוריים החשובים האלה של מותו של ישוע.
באשר לתחייתו מן המתים, ישנם מספר כיווני חקירה משכנעים למדי. סיר ליונל לוקהו, מדינאי ומשפטן בעל שם (שאף זכה להכנס לספר השיאים של גינס אחרי שזכה בזיכוי מרשיו במשך 245 משפטי רצח בזה אחר זה), סיפק תיאור ממצה של ההתלהבות והבטחון המשיחיים באמיתות ונכונות הטיעונים התומכים בקימתו של ישוע מן המתים כשכתב, "ביליתי יותר מארבעים ושתיים שנה כעורך דין מצד ההגנה, והופעתי בבתי משפט ברחבי העולם כולו ועודני משמש כעורך דין גם כיום. נפלה בחלקי הזכות לנצח במספר ניכר של משפטים שנערכו בפני חבר מושבעים, ואני אומר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהעדות הקיימת לתמיכה בקימתו של ישוע מן המתים היא כה רבה ומדהימה, שאין ברירה אחרת, אלא לקבלה כהוכחה שאינה מותירה מקום לספק כלשהו".
התגובה של העולם החילוני לאותן עדויות, כצפוי, אדישה למדי, ועומדת בקו אחד עם המחויבות האיתנה שלהם למתודולוגיה נטורליסטית. למי שלא מכיר את המונח, מתודולוגיה נטורליסטית היא הנסיון האנושי להסביר הכל במונחים של סיבות ונסיבות טבעיות – ואך ורק נסיבות טבעיות. אם מאורע היסטורי כלשהו חותר נגד הסבר טבעי כלשהו (כמו למשל תחייה מן המתים באורח נס), מלומדים חילוניים בדרך כלל מפגינים סקפטיות תהומית כלפי אותו מאורע, בלי שום קשר להוכחות הקיימות, ולא משנה עד כמה ההוכחות והעדויות שתומכות באופיו הניסי משכנעות.
לדעתנו, נאמנות בלתי מעורערת שכזו לסיבות טבעיות ללא קשר להוכחות הקיימות שמעידות שההפך הוא הנכון, אינה תורמת לכינונה של בחינה בלתי משוחדת (וכפועל יוצא מכך הולמת) של ההוכחות הקיימות. אנחנו מסכימים עם ד"ר וורנר פון בראון וחוקרים רבים אחרים שעדיין מאמינים שכפיית עמדה פילוסופית בעלת נטיות מוקדמות פופולריות על ההוכחות הקיימות בשטח פוגמת ומונעת אובייקטיביות. או כפי שאמר ד"ר פון בראון עצמו, "הכפייה להאמין במסקנה אחת בלבד... פוגעת בעצם האובייקטיביות של המדע עצמו".
ועכשיו, בוא ונבחן כמה מכיווני המחקר שתומכים באמיתותה של התחייה.
כיווני המחקר שתומכים באמיתות התחייה:
• בראש ובראשונה, מצויות בידינו עדויות כנות ומהימנות של עדי ראייה. כבר בראשית ימיה של האמונה המשיחית, אפולוגיסטים שונים מעידים על מאות עדי ראייה, וחלקם אף תיעדו את החוויות האישיות שלהם. רבים מעדי הראייה האלה חוו ברצון עינויים ממושכים ואף מצאו את מותם בנכונותם שלא להתכחש לעדותם על תחייתו של ישוע, או לחזור בהם ממנה. עובדה זו כשלעצמה מעידה על הכנות והאמינות שלהם, וסותמת את הגולל לאפשרות של התעייה או הולכת שולל מצידם. לפי התיעוד ההיסטורי (מעשי השליחים ד' 17-1; אגרות פליניוס הצעיר, אגרת X, 96 ואילך) המאמינים המשיחיים יכלו לשים סוף לרדיפות אחריהם פשוט על ידי התכחשות לאמונתם. במקום זאת, נדמה שרובם בחרו לשאת סבל בלתי יתואר ולהכריז את תחייתו של ישוע גם במחיר חייהם.
ובכל זאת, למרות שמיתה על קידוש אמונתו של אדם היא דבר יוצא מן הכלל, היא עדיין לא בהכרח הוכחה משכנעת לאמיתות אמונתו. היא לא נותנת אישור לאמיתותה של אמונה כלשהי כמו שהיא מהווה אישור לאמונתו של המאמין (באמצעות הפגנת אמונתו באופן מוחשי). מה שהופך את מיתת הקדושים של המשיחיים הראשונים ליוצאת מגדר הרגיל היא שהם ידעו בוודאות שמה שהם מכריזים להיות אמת הוא אכן האמת לאמיתה. או שהם ראו במו עינייהם את ישוע לאחר שקם לתחייה, או שלא. זה היוצא מן הכלל בסיפור הזה. אם הכל היה שקר ותו לא, מדוע שכל כך הרבה אנשים ינציחו את השקר בהתחשב בנסיבות, ובמחיר? מדוע שכולם יאחזו ביודעין בדבר שלא יוביל לתועלת כלשהי עבורם, ומאידך רק יוביל לרדיפתם, מאסרם, עינויים ואפילו מותם?
למרות שהמחבלים שהוציאו לפועל את התקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 שהובילה לנפילת מגדלי התאומים בהחלט האמינו במה שהם הכריזו (כפי שמעידה נכונותם למות עבור אמונתם), הרי שהם לא יכלו לדעת ולא ידעו שמה שהם מאמינים בו הוא אכן האמת לאמיתה. הם שמו את מבטחם במסורות שהועברו מאב לבן לאורך דורות רבים. בניגוד לכך, המאמינים המשיחיים הקדומים שמתו על קידוש אמונתם נמנו על הדור הראשון של מאמינים בישוע המשיח. או שהם ראו את מה שהם טענו שראו, או שלא.
בין עדי הראייה הידועים והמוכרים ביותר נמנים כמובן השליחים. באופן קולקטיבי הם עברו תהליך שינוי בלתי ניתן להפרכה אחרי שראו את ישוע לאחר שקם מן המתים. מייד לאחר הצליבה, הם נסו על נפשם והתחבאו מחשש לחייהם. בעקבות התחייה הם יצאו לרחובות, כשהם מכריזים בעוז אודות התחייה למרות הרדיפות ההולכות וגוברות. איך אפשר להסביר את השינוי הכל כך דרמטי שחל בחייהם? זה בהחלט לא נבע מתוך רווח כלכלי. השליחים וויתרו על כל שהיה להם בכדי להכריז את תחייתו של ישוע, בין היתר על עצם חייהם.
• קו הוכחות נוסף נוגע להפיכתם של ספקנים בולטים, כמו למשל שאול השליח ויעקב, למאמינים בישוע. שאול עצמו הואדה בכך שרדף באלימות ובאדיקות את המאמינים הראשונים. אחרי מה שהוא מתאר כמפגש עם ישוע שקם לתחייה, שאול עבר שינוי מיידי וקיצוני, והפך מרודף אכזרי של הקהילה, לאחד מעמודי התווך שיצאו להגנה ניצחת עליה. כמו רבים מהנמנים על גוף המשיח בימיו הראשונים, שאול סבל עוני, רדיפות, מכות, מאסר, ואף הוצא להורג בשל נאמנותו הבלתי מתפשרת להכרזת תחייתו של ישוע.
יעקב היה מלא ספקות, גם אם לא פעל באלימות ועוינות כמו שאול. אבל בעקבות מפגש שלו עם ישוע לאחר שקם לתחייה הוא הפך למאמין שאין שני לו, מראשי מנהיגי הקהילה בירושלים. מצוי בידנו כיום מה שרוב החוקרים בתחום מאמינים שהוא אחת האגרות שלו למאמינים בראשית ימי גוף המשיח. כמו שאול, גם יעקב סבל עינויים ואף מת ברצון בשל העדות שלו, עובדה שמהווה עדות לאמיתות וכנות אמונתו (ראה מעשי השליחים וקדמוניות היהודים של יוסף בן מתיתיהו, ספר ב', פרק י' 1).
• קווי ההוכחה עליהם אני רוצה לדבר עכשיו נוגעים בעדויות של עדים עוינים לכך שהקבר עמד ריק ולכך שהאמונה בתחייתו של ישוע היכתה שורש בירושלים. ישוע הוצא להורג בפומבי ונקבר בירושלים. אמונה בכך שהוא קם לתחייה לא היתה יכולה להכות שורש בירושלים כל עוד גופתו היתה מונחת בקבר כך שהסנדהרין יכלו להוציאה מהקבר, ולהציגה לראווה בפומבי, וכך לחשוף את המתיחה. אבל במקום להוציא את הגופה מהקבר, הסנהדרין האשימו את תלמידי ישוע בגניבת הגופה, ככל הנראה בנסיון להסביר את היעלמותה (וכפועל יוצא מכך את היותו של הקבר ריק). איך ניתן להסביר את עצם היותו של הקבר ריק? להלן שלושת ההסברים הרווחים ביותר:
נתחיל בטענה שהתלמידים גנבו את הגופה. אם התלמידים היו גונבים את הגופה, הם היו יודעים שהתחייה היא מתיחה ושקר, לא האמת לאמיתה. כפועל יוצא מכך הם לא היו מוכנים ומזומנים לסבול ולמות עבור התחייה. (ראה קו הטיעונים הראשון בנוגע לעדותם של עדי ראייה מהימנים). כל מי שהכריזו על עצמם כעל עדי ראיה לתחייתו של ישוע היו יודעים שהם לא באמת ראו את ישוע ולפיכך הם בעצם משקרים. עם קבוצה כל כך גדולה של אנשים, מישהו, מן הסתם, היה מתוודה, אם לא בכדי לשים קץ לסבלו שלו, אז לפחות בכדי לסתום את הגולל על סבלם של משפחתו וחבריו. בני הדור הראשון של המאמינים בישוע סבלו אלימות נוראית, בייחוד בעקבות השריפה הגדולה שהתחוללה ברומא בשנת 64 לספירה (שריפה שפרצה בעקבות הוראותיו של נירון במטרה לפנות מקום להתרחבות ארמונו. נירון, עם זאת, האשים את המאמינים המשיחיים ברומא בגרימה לשריפה בנסיון לנקות את עצמו מכל אשמה). ההיסטוריון הרומי קורנליוס טקיטוס תיעד בספרו, "אנאלים" (חיבור שיצא לאור דור אחד בלבד לאחר השריפה):
"נירון הטיח את האשמה לשריפה על מעמד אנשים שנשנאו בשל אמונתם המשוקצת, המשיחיים, שנקראים כך על שם אמונתם בישוע המכונה משיח, והורה על עינויים. ישוע, הוא שסבל עינויים ומוות בימי שלטונו של טיבריוס מידיו של פונטיוס פילטוס, אחד מנציבינו, ואמונה שובבה עד מאוד, שהגולל נסתם עליה לרגע, שוב פרצה לא רק בחוצות יהודה, משם פרצה הרעה בראשונה, אלא אפילו ברומא, שם כל הדברים הנוראים והמבישים מכל רחבי העולם מוצאים את מרכזם ומתפשטים כמו אש בשדה קוצים. ולכן, נעצרו תחילה כל מי שהודו באשמה; ואז בהסתמך על המידע שסיפקו, המון עם רב הורשעו, לא באשמת הצתת אש ברחובות העיר, כמו בעבור הסתה לשנאה כנגד האנושות. מיתתם זכתה ללעג ובוז. הם כוסו בעורות בהמות, ובותרו למוות במלתעות כלבי פרא, עד שלא נותרה עוד נשמה באפם, או שמוסמרו לצלבים, או הועלו באש, ושימשו כמאורות בשעת לילה, לאחר שקיעת החמה" ("אנאלים", XV, 44).
נירון העלה באש מאמינים משיחיים והשתמש בגופם הבוער בעודם חיים כמנורות שנועדו להאיר את מסיבות הגן הליליות שערך. מן הסתם מישהו היה מודה באמת תחת איום נוראי שכזה. העובדה היא, עם זאת, שאין בידינו ולו עדות אחת ממאמין משיחי בראשית ימיה של האמונה המשיחית שמתכחש לאמונתו בישוע בכדי לסתום את הגולל על סבלותיו. במקום זאת, אנחנו מוצאים ריבוי עדויות ודיווחים על הופעותיו של ישוע לאחר שקם לתחייה ומאות עדי ראייה שהיו מוכנים לסבול עד מוות ולהעיד על תחייתו.
אם התלמידים לא גנבו את הגופה, איך נוכל להסביר אחרת את עצם העובדה שהקבר עמד ריק? יש שהציעו שישוע זייף את מותו ומאוחר יותר ברח מהקבר. זו טענה מגוחכת בעליל. לפי עדויות של עדי ראיה, ישוע הוכה, עונה, שוסע, ונדקר. הוא סבל נזק פנימי, איבד כמויות אדירות של דם, נחנק, וכידון שיסע את ליבו. אין שום סיבה להאמין שישוע המשיח (או כל אדם אחר שהוא) יוכל לשאת סבל אדיר שכזה, לזייף את מותו, לשבת בקבר במשך שלושה ימים ולילות בלי טיפול רפואי, אוכל או מיים, להסיר את האבן הענקית שחסמה את קברו, לברוח מבלי שאיש יבחין בכך (ומבלי להותיר אחריו שביל של דם), לשכנע מאות עדי ראייה שהוא קם לתחייה מן המתים בבריאות מלאה, ואז להיעלם מבלי להותיר סימן כלשהו לעקבותיו. טענה שכזו היא פשוט מגוחכת.
• לסיום, קו ההוכחות האחרון נוגע לעובדה מוזרה באשר לעדויות עדי הראייה. בכל תיאורי התחייה העיקריים, אנחנו מוצאים איזכור לכך שנשים היו הראשונות לראות אותו לאחר שקם לתחייה. לו ישוע לא באמת קם לתחייה, זו היתה המצאה מוזרה, שכן גם בחברה היהודית הקדומה כמו גם בחברה הרומית נשים סבלו מאפלייה עצומה ולא נחשבו שוות ערך לגברים בשום פנים ואופן. עדותן נחשבה חסרת ערך, בלתי קבילה וניתנת לביטול בקלות. בהתחשב בעובדה זו, ממש לא סביר להניח שמישהו שמתכנן מתיחה או עבודה בעיניים ביהודה של המאה הראשונה לספירה היה בוחר דווקא בנשים להיות העדות העיקריות שלו. בהתחשב בכל התלמידים הגברים שטענו שראו את ישוע לאחר שקם לתחייה, אם כולם משקרים והתחייה היא לא יותר מאשר עבודה בעיניים, למה שיבחרו להביא עדות דווקא ממי שנחשבו להיות מקור העדות הכי לא אמין באותם ימים?
ד"ר וויליאם ליין קרייג מסביר, "כשאתה מבין מה היה תפקידן של הנשים בחברה היהודית של המאה הראשונה לספירה, מה שבאמת יוצא מן הכלל הוא התיאור שנשים הן אלה שלמעשה גילו את הקבר הריק מלכתחילה. מעמדם של הנשים בישראל של המאה הראשונה לספירה היה נמוך מאוד. אנחנו מוצאים אמירות קדומות מפי רבנים שאמרו, 'אמר ליה [רבי אליעזר], "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" ', ו'אשרי מי שילדיו הם בנים, אך אוי למי שנולדו לו בנות'. עדותן של נשים נחשבה כל כך חסרת ערך שנאסר עליהן אפילו לשמש עדות בעת משפט בבית דין יהודי. לאור עבודה זו, זה פשוט מדהים שהעדות העיקריות להיותו של הקבר ריק הן הנשים האלה... כל תיאור אגדי מאוחר יותר היה לבטח מתאר גברים כמי שגילו את הקבר הריק – שמעון כיפא או יוחנן, לדוגמה. את עצם העובדה שנשים הן הראשונות לגלות את הקבר הריק אפשר להסביר באופן שמסתבר על הדעת באמצעות המציאות — בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא – שהן היו אלה שגילו את הקבר הריק! עובדה זו מעידה על כך שמחברי ספרי הבשורה תיעדו נאמנה את מה שאכן התרחש במציאות, גם אם היה בכך בכדי להביך אותם. די בכך בכדי להעיד על המהימנות ההיסטורית של המסורת הזו ועל כך שלא מדובר באגדה ותו לא" (ד"ר וויליאם ליין קרייג, מצוטט בספרו של לי סטרובל, The Case For Christ [טענות בזכותו של ישוע המשיח], Grand Rapids: Zondervan, 1998, עמ' 293).
לסיכום
כיווני ההוכחה שהובאו להלן: הכנות המופגנת של עדי הראייה (ובמקרה של השליחים, שינוי בלתי מוסבר ומשכנע), הבחירה להאמין והכנות המופגנת של אגנוסטיקנים וספקנים ידועים שבעקבות השינוי שחוו ואמונתם בישוע היו מוכנים למות על קידוש אמונתם, העובדה שהקבר עמד ריק, עדויות עוינות לכך שהקבר עמד ריק, העובדה שכל הסיפור התרחש בירושלים שם החלה האמונה בתחייתו של ישוע ומשם היא פרצה והתפשטה ברחבי כל העולם, עדותן של הנשים, החשיבות של עדות שכזו בהתחשב בקונטקס ההיסטורי; כל אלה מעידים באופן שאינו משתמע לשתי פנים על המהימנות ההיסטורית של התחייה. ברצוננו לעודד אותך הקורא לשקול בכובד ראש את ההוכחות האלה. מה הן מלמדות אותך? לאחר ששקלנו אותן בעצמנו, אנחנו מאשרים בכל לב את דבריו של סיר ליונל שאמר:
"העדות הקיימת לתמיכה בקימתו של ישוע מן המתים היא כה רבה ומדהימה, שאין ברירה אחרת, אלא לקבלה כהוכחה שאינה מותירה מקום לספק כלשהו".
English
למה שאאמין שישוע קם מן המתים?
